<h1>)</h1>
<h2>דף ל:</h2>
מסייע ליה לרב הונא דאמר מצפרא כנופיא. מה שחידש רבינו זקיני מ"כ כתוב בליקוטין. [ראבי"ה סימן תקצ"ה
<h2>דף לא:</h2>
בתענית, ברכות וקללות ואין מפסיקין בהם, מאי טעמא דכתיב [משלי ג'] מוסר ה' בני אל תמאס וגו'. ובירושלמי [ה"ז] מסיים קרא אל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצים קוצים אמר הקדוש ברוך הוא [אינו] בדין שיהו בני מתקללים ואני מתברך, והיינו דקאמר ריש לקיש בגמרא דידן שאין אומרים ברכה על הפורענות, אמר רבי יוסי בר בון לא מן הטעם הזה אלא שצריך לפתוח בדבר טוב ולחתום בדבר טוב. תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניו וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריו. ונהגו העם שקורין ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך וכופלו הקורא את התוכחה. ולא ידענא אמאי לא מתחיל בתוכחה, דהא איכא טובא קראי דברכות מקמי התוכחה. ותו קאמר אביי לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים אבל של משנה תורה פוסק, פירוש פוסק אי בעי, מאי טעמא אמר אביי הללו וכו', ואם כן למה נדלג בשל משנה תורה על חנם, ורבותינו רב ושמואל נחלקו [לעיל כ"ב ע"א] בדילוג של ראש חדש דלא אפשר. ואין נכון כלל הך כפילה בעיני. ומסקינן דעזרא תיקן שיהו קורין בקללות של תורת כהנים קודם עצרת ובמשנה תורה קודם ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה, עצרת נמי ראש השנה היא לאיל(ו)ן. והיינו טעמא דזימנין שתי פרשיות בשבת אחד, תזריע ותורת המצורע, ויקהל פקודי או אחרי מות קדושים, ואפילו הכי דכפילינן אפילו הכי פלגינן לתרי שבתות אתם נצבים, ואי הוינן אמרינן חד פרשה לחד שבתא לא היינו צריכים לחלק אתם נצבים לתרי, אלא היינו טעמא דצריכין אנו לכוין שתכלה התוכחה שבראש פרשת נצבים קודם ראש השנה. וסימן בידינו ב"ג המלך פת וילך, פתות אותה לשנים, ובשבת הסמוכה לראש השנה קורים וילך משה ושבת שאחר יום הכיפורים האזינו ובשמיני ספק תשיעי וזאת הברכה. אבל אי מיקלע ראש השנה [בחמישי] אין כי אם שבת אחד עד הסוכות, דיום הכיפורים בשבת וקורין בענינו. וכן אם ראש השנה בשביעי אינו כי אם שבת אחד, ואין אנו צריכין לחלק אתם נצבים, דהאזינו קרינן בההוא חדא שבתא. וכן הילכתא. [ראבי"ה סימן תקצ"ה00
אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר שמואל הלכה [מקום] שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה בשיני ובחמישי ולשבת הבאה. [ראבי"ה סימן תקצ"ה
<h2>דף לב.</h2>
והלכה פותח ורואה מברך וקורא. ובירושלמי [ה"ז] מפרש מה טעם כתיב [נחמיה ח'] ובפתחו עמדו כל העם מה כתיב בתריה ויברך עזרא את ה' וגו'. [ראבי"ה סימן תקצ"ה00
והגולל ספר תורה יעמידנו כנגד התפר. ונראה לי בטעמא כדאמרינן בפרק שני דלעיל [י"ט ע"ב] גבי שיור התפר [כדי שלא יקרע. ורש"י פירש] ששם ראוי להדקו יפה, ואינו נראה. וכשהוא גולל גולל מבחוץ ואינו גולל מבפנים וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים ואינו מהדקו מבחוץ. והגדול שבכולם גולל ספר תורה ואמר רבי ינאי תוגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה, פירוש משום בזיון. ואמר רבי פרנך כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, ומסקינין ערום מאותה מצוה, שלא קיבל שכר על קריאתו. ונראה בעיני דהני מילי בידים סתם, אי נמי כשנטל ידיו והסיח דעתו, דהוי כאילו לא נטל, אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן. דגרסינן בפרק קמא דשבת [י"ד ע"א] גבי [שמנה עשר] דבר והידים, ומפרש טעמא משום דידים עסקניות הן, ומסיק תנא אף ידים הבאות מחמת ספר וכו' עד משום דרבי פרנך וכו', ופריך הי גזור ברישא אילימא הך גזור ברישא, פירוש ידים בלא ספר, כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי אלא הך גזור ברישא והדר גזר בכולהו ידים, ואי איתא דרבי פרנך איירי אף כשנטל ידיו, לישני ליה אף על גב דגזור ברישא בידים בלא ספר היינו בלא נטילת ידים והדר גזור (גזר) אף בנטילה משום דרבי פרנך, אלא שמע מינה דתרווייהו בלא נטילת ידים מיירי. ויש שדוחים ואומרים דסתמא דמילתא אדם הקורא מסיח דעתו, ולהכי לא שני הכי התם. ודחיית קנה היא וליתא, אלא כדפרישית. [ראבי"ה סימן תקצ"ה00
